קליימברס - קהילת המטפסים של ישראל
האתגר המנטלי – פחד

האתגר המנטלי – פחד

פעם קפאתם באמצע המסלול? הלב דפק בכוח והתחלתם לרעוד? נטשתם באמצע? נמנעתם מלנסות מסלול?

פחד הוא חלק מכל ספורט, ובספורט אתגרי כמו שלנו הוא חלק גדול.

פחד מהגובה, מנפילה, מכישלון או מבושה, פחד מפציעה או תאונה. לטפס תחת פחד מקשה את הטיפוס, אנחנו תופסים חזק מהדרוש, הגוף מתקשח, אנחנו מהססים המון ולא מתחייבים לצעדים.

 

אי-אפשר להתחמק ממפגשים עם פחד, אבל בהחלט אפשר להתמודד איתו.

פחד-מטפס, מטפס-פחד, נעים להכיר

פחד הוא כנראה הרגש הכי טבעי וקדום שלנו. הוא הרגש הבסיסי-הישרדותי שלנו, ולכן אין לנו היכולת (או הכדאיות) להיפתר ממנו. 

כאדם הקדמון, הפחד שיחק תפקיד יומיומי מכריע בכל החלטה – לברוח או לתקוף, לטעום או להישאר רעב, להישאר או להתחבא.

תחושת ה"פחד" מתעוררת כשאנו מזהים סכנה ותפקידה להגן עלינו, אם למנוע מאיתנו בכלל להגיע לידי סכנה, להרחיק אותנו ממנה, או להציל אותנו. הגוף נכנס למצב של מוכנות או מגננה ומפעיל את כל המערכות בצורה הכי טובה שהוא יודע.

הוא מוצף באדרנלין, שמעלה את קצב פעימות הלב, מרחיב את האישונים והעורקים, מזרים את הדם אל השרירים ובעת הצורך – מפעיל אותם בכוחם המירבי.

גם בימינו הפחד מאותת ומגן עלינו מסיכונים ממשיים, אך לעיתים, הוא מתערב שלא לצורך.

הגבול הדק בין אומץ לטמטום

בטיפוס ישנם סיכונים שאין להכחישם. נפילה מגובה רב או במנח לא טוב עלולה לגרום לפציעה ובמקרים קיצוניים אפילו למוות.

גם מהטיפוס עצמו נשקפת לנו סכנה, אם ממאמץ יתר ואם מתנועה לא טובה, לעיתים החלקה או פספוס יגרמו לנו להיפצע.

לא במקרה אנשים מבוגרים או ילדים קטנים מפחדים לעלות גבוהה בבולדר. לילד קטן זו נפילה גדולה, והוא עלול לא לדעת לבלום את עצמו כראוי. אדם מבוגר שאינו בכושר טוב, השרירים והמפרקים שלו חלשים יותר ולכן נפילה מגובה כזה, גם על מזרון, עלולה לגרום לפציעה.

שלב ראשון – הערכת סיכונים

לפני שננסה לפעול בניגוד לפחד, עלינו לבדוק האם הפחד אותו אנחנו חווים מאותת לנו על סכנה ממשית או שהוא עובד שעות נוספות בלי צורך.

עלינו לשאול את עצמנו אם נשקפת לנו סכנה, ואם כן, מה מידת הסיכון? זאת אומרת, מה הסיכוי שניפצע? ועד כמה תהיה חמורה הפציעה?

בשילוב של שני הפמטרים האלו, נוכל להחליט האם נכון לקחת את הסיכון.

    

תאונה ודאית

    

סיכוי גבוהה

    

סיכוי בינוני

    

סיכוי נמוך

סכנת מוות

פציעה חמורה

פציעה בינונית

פציעה קלה

הסיכוי לפציעה\ חומרת הפציעה

לדוגמה, במצוק טבעי יש לעיתים "ראן-אאוטים", משמע מרחק גדול בין הראנרים שיגרום לנפילה גדולה.

טיפוס בראן-אאוט עלול להיות מפחיד. הסכנה היא נחיתה לא טובה או אפילו הגעה עד לאדמה ולכן הפציעה עלולה להיות בינונית עד חמורה.

אם נטפס מסלול בדירוג מאוד נמוך ביחס ליכולת שלנו, הסיכוי שניפול מאוד קטן, אפילו שהפציעה חמורה, נשקול לקחת את הסיכון.

לעומת זאת אם זה מסלול קשה, הסיכוי שניפול עולה, לרמה בינונית או אפילו גבוהה, אז אנחנו כבר נכנסים לשטח ה"אדום", ולכן לא ניקח את הסיכון.

שלב שני – שכנוע עצמי

כבר מעצם ניתוח הסיכון וקבלת ההחלטה המודעת שאין כאן סיכון גבוה, עשינו חצי דרך. עכשיו נותר לשכנע את המערכת הפנימית שאין כאן סכנה ממשית, ולכן אין לנו צורך יותר בפחד. תודה, אבל לא תודה.

 

דיבור עצמי זה הכלי הראשון שלי, אמירות כמו: "הכל בסדר", "את/ה יכול/ה", "זה בטוח" יכולות לעזור להרגיע את הפחד.

אפשר גם להגיד לעצמנו את הסיבות שבגללן הסיכוי או חומרת הפציעה נמוכה – למשל שהמזרון בקיר הוא מזרון מעולה, שאנחנו יודעים איך ליפול נכון, שהמאבטח שלנו מנוסה, שאנחנו משתמשים באמצעי הגנה רבים וכו'…

כלי נוסף הוא דמיון.

אפשר לדמיין הצלחה, שהיא תמיד מרגיעה, או אם מדובר בסכנת פציעה קלה, אנחנו יכולים גם לדמיין את המקרה ה"גרוע", וככה להבהיר לעצמנו שאין כאן סכנה חמורה.

 

שימו לב שאם מדובר בסכנת פציעה חמורה, אמנע מלדמיין את הפציעה, כי זה כנראה רק יגביר את הפחד.

שלב שלישי – שכנוע דוגמת המציאות

לפעמים כל הדיבורים לא מספיקים, אבל המציאות היא הכי משכנעת. לאט לאט, תוכיחו לעצמכם שאין ממה לפחד. אפשר לפרק כל דבר מפחיד לשלבים, כשהראשון אינו מפחיד בכלל וצליחת השלב הקודם נותנת לנו ביטחון לשלב הבא – הצלחות קטנות.

אם למשל אתם מפחדים מקפיצה בבולדר, תקפצו מאוד חלש, בלי הרבה כוונה ותנחתו בשליטה מלאה, לאט לאט תפעילו יותר כוח ותנופה.

אם נפילה בהובלה מפחידה אתכם, תקפצו קודם כשאתם בגובה של הראנר, תראו שהכל בסדר, תעלו קצת יותר גבוה ושוב תקפצו, ככה עד שתוכלו לקפוץ מהגובה של הצעד שמפחיד אתכם, כך שכשתצטרכו לעשות אותו, תדעו שהנפילה בטוחה ולא תצטרכו לחשוב עליה בכלל.

טיפ אחרון – להתגברות על הפחד

תמצאו משהו שמרגיע אתכם.

אני מצאתי את הנשימה ככלי מעולה – להוציא את כל האוויר בנשיפה ארוכה עוזר לי לשחרר את השרירים שהתכווצו מהפחד ונשימות חזקות ומהירות עוזרות לי להתמקד ולאזור אומץ.

הידעת?

אדם ממוצע, שאינו ספורטאי, יכול להשתמש רק ב-50% מהכוח הטמון בשריר שלו! לא משנה עד כמה הוא חזק וכמה גדולים השרירים שלו.

ספורטאים, חובבנים ומקצוענים, שמאמנים את השרירים כמו גם את המערכת העצבית, נמצאים בספיקה של בין 50% ל- 92% מהשריר שלהם, תלוי ברמת המקצועיות, שנות האימון ותוכנית האימונים. 

מה עם ה-8% אחוזים הנותרים? הם שמורים למצבי חירום, אך ורק אז נוכל להשתמש בהם ולהגיע ל-100% יכולת.

אז על מה דיברנו

נכתב על ידי איילה כרם

היי! אני איילה, כרגע, ספורטאית, מאמנת וחיילת (בסדר הזה🙃) אני מטפסת מאז שאני בת 5.

מתאהבת בספורט הזה כל פעם מחדש, באתגרים שהוא מעמיד מולי, בשיעורים שהוא מלמד אותי.

בשנים האחרונות הספורט הפך להיות המקצוע שלי, אני משקיעה בו את כול כולי, כל שעה וכל בחירה.

אני רוצה להמשיך להתחרות בכל העולם, בתקווה להגיע יום אחד להתחרות גם באולימפיאדה!

אהבתם? נשמח אם תשתפו.
אתר קליימברס הוקם ומתופעל ע"י חברים בקהילת הטיפוס בשביל להחזיר לקהילה!

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter

זה לא קורה הרבה, אבל מידי פעם גם אנחנו יורדים מהקיר.

וכשזה קורה, אנחנו מעדכנים את האתר בדברים סופר מעניינים ששווה לקרוא. רוצה לדעת כשזה קורה? אז עכשיו גם לנו יש ניוזלטר.. וכאן אפשר להרשם אליו.

רוצה לקבל עדכונים?

מבטיחים לא להגזים ותמיד לתת אפשרות להפסיק לקבל את העדכונים