קליימברס - קהילת המטפסים של ישראל
האתגר המנטלי – תסכול

האתגר המנטלי – תסכול

קרה לכם שנפלתם ממסלול והתחשק לכם לבעוט בקיר? לצרוח? לבכות? לעזוב הכל וללכת הביתה?

מה זו התחושה הזו, איך מתמודדים איתה ויוצאים מחוזקים?

frustration manegment

השיטה שליוותה אותי נאמנה בשנים האחרונות מנסה להפוך למילים ולצאת לעולם – תהנו.

"מכל מסלולי השכלתי"

ההתמודדות עם ספורט בכלל ועם ספורט הטיפוס בפרט מפגישה אותנו עם אתגרים על בסיס קבוע.

כל צעד הוא אתגר, כל מסלול, כל אימון ולעיתים תוכנית אימונים היא אתגר גדול לעמוד בו.

לצאת רחוק, לתפוס חזק, לפתוח פיסוק, להעמיס את הטו-הוק, למרוח את הסמירינג, להתאמן שעתיים, שלוש, ארבע… לעלות מסלול אחרי מסלול בידיים מפומפמות ובאצבעות חשופות (עד מדממות…).

האתגרים האלה הם המהות הגדולה ביותר של הספורט, הם מלמדים אותנו ומחזקים אותנו.

 לצד האתגרים הפיזיים, לעיתים יותר מתחת לפני השטח, ישנם אתגרים מנטליים, גם הם על בסיס יומיומי, מול כל מסלול, בכל אימון.

הפחד ליפול, להחליק, להיפצע, וגם הפחד להיכשל, להביך את עצמי, לאכזב…

הלחץ לעמוד בציפיות שלי, לעמוד בציפיות של אחרים.

הקנאה והתחרותיות להצליח את מה שאחרים הצליחו ואני עדיין לא, להוכיח את עצמי.

כעס, ייאוש, חרדה, בלבול…

ולא נשכח את תחושת ההצלחה, השמחה, הגאווה, הסיפוק.

כל אלה מהווים רק חלק מהאתגר המנטלי שאיתו צריך להתמודד.

במאמר הזה אשתף את השיטה שלי להתמודדות עם תסכול.

"מכל מסלולי השכלתי" – איילה כרם, אלופת ישראל בטיפוס בולדרינג

אז מה זה תסכול בעולם הטיפוס?

את התסכול אנחנו פוגשים בעיקר לאחר אי-הצלחה, נפילה ממסלול, אימון\יום טיפוס מבאס, אולי אפילו תקופת אימונים ארוכה שלא הביאה לתוצאות שרצינו, או תחרות שלא הצלחנו בה. 

הדבר הראשון שחשוב להבין, הוא שהתסכול הוא לא אויב.

לעיתים קרובות הוא אחד מהרגשות שדוחפים אותנו קדימה, גורמים לנו לעלות שוב על הקיר או להגיע לאימון הבא. 

אם אתם נופלים ממסלול שעבדתם עליו הרבה ומרגישים אדישות כלפי הנפילה, כנראה שלא תעלו עליו שוב ותעברו לאחד אחר.

תחושת התסכול שמציפה אותנו אחרי אי-הצלחה, היא סממן שמה שאנחנו עושים חשוב לנו, מרגש אותנו, ולכן אנחנו מעורבים בו ריגשית.

מה קורה לנו שאנחנו מתוסכלים?

הבעיה נוצרת, כשאנחנו "צוברים" את התסכול. תסכול הוא כמו כדור שלג במדרון, הוא הולך וגדל וצובר תאוצה. ככל שהוא גדול יותר, כך קשה יותר לעצור אותו.

אולי הצורה הכי ברורה שבה רואים את ההצטברות הזו, היא בתחרות.

אם לא הצלחנו את המסלול הראשון, ואנחנו מתוסכלים מזה, כנראה שנעלה על המסלול השני עצבניים, לא מרוכזים וחסרי ביטחון, וכך נביא על עצמנו עוד אי-הצלחה. ומכאן – עוד תסכול.

כך עד סוף התחרות, נסיים בתחושת תסכול ואכזבה גדולים ובלתי נסבלים. ואם לא נשחרר את התסכול הזה, נבוא כך גם לאימון הבא, ולתחרות הבאה.

אותו הדבר יכול לקרות גם בטיול טיפוס. אם אנחנו עובדים על פרוייקט, וצוברים תסכול בכל נפילה, הסיכוי שלנו להצליח בכל ניסיון הולך ויורד. נסיים את היום מתוסכלים, וכך גם ניגש אל יום המחר.

המפתח להתמודדות עם תסכול טמון במילה "שחרור". לא נימנע מהתחושה, נרגיש אותה, נקבל אותה, אבל נשחרר אותה. נעלה על המסלול / הניסיון הבא בלי התסכול מהניסיון הקודם.

איך ל"שחרר" תסכול:

נביע אותו

כדי לשחרר את התסכול נצטרך קודם לחוות ולקבל אותו. ולכן נביע אותו באמצעות מחווה.

  • במילים: אוף / נו / לא / באסה. נסו לבחור במילים עדינות, ולא קללות חריפות שיצרו סביבם תחושה לא נעימה.
  • בתנועה: מכה על הירך או המזרון / כיף של פספוס / תפיסה של הראש בין הידיים.
  • בהבעה: נענוע ראש לשלילה / הבעת זעף או עצב.

כל דרך שבאה לכם טבעי. אבל, תחת חוק אחד – מחווה יחידה וחדה. אם נאמר משהו, נאמר אותו פעם אחת, אם נכה את המזרון לא נתפוס את הראש, אם נעשה פרצוף חמוץ נעשה אותו לשתי שניות בלבד ולא נוסיף גם קללה.

אם נביע את התסכול הצורה מתמשכת, במקום לשחרר אנו נעצים אותו.

נשחרר אותו פיזית

נמצא לעצמנו מחווה פיזית שעוזרת לנו לשחרר את התסכול – עצימת עיניים / נשימה עמוקה / הרפיית השרירים.

בשונה ממחוות ההבעה, את מחוות השחרור ניתן לעשות מספר פעמים.

נשחרר אותו רגשית

נגיד לעצמנו משפטים שיעודדו אותנו ויעזרו לנו לשחרר את התסכול ולהסתכל על העתיד בלעדיו, לדוגמא:

"הכל טוב", "לא נורא", "סבלנות", "להסתכל קדימה", "אני עושה את זה".

מה שעובד לכם.

נסתכל על המסלול \ העתיד בעין עניינית ולא כועסת

נבחן איפה טעינו, נתכנן מסלול מחדש (תרתי משמע 🙃), נראה את עצמנו בנקודת ההצלחה (סוף המסלול, או כל מטרה אחרת).

ננסה שוב. בחיוך ואמונה.

אל תשמרו את התסכול בפנים

ככל ש"כדור השלג" של התסכול גדול יותר, משמע התהליך שממנו אנחנו מתוסכלים ארוך יותר, כך גם תהליך השחרור מתארך או פשוט גדל. אם זה לא ניסיון אחד שלא צלח ותיסכל אותנו, אלא תחרות שבה צברנו תסכול, או תקופת אימונים מתסכלת, נעצור את התהליך וניקח ממנו הפסקה –  נצא מחוץ למתחם התחרות או ניקח יום מנוחה מהאימונים.

  1. נביע את התסכול – בבכי, צעקות…

  2. נשחרר אותו פיזית – בניעור של כל הגוף, תרגיל יוגה, שכיבה על הגב בהרפייה, מדיטציה…
  3. נשחרר אותו ריגשית – נזכיר לעצמנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, מה המטרות שלנו, כמה אנחנו מסוגלים וחזקים, וששום אי-הצלחה לא תשנה את זה.
  4. נחשב את הדרך מחדש – איך נמשיך מכאן, איך ניגש למסלול הבא בתחרות או איזה אימון נעשה מחר.
  5. נחזור חזקים יותר, מוכנים יותר, עמידים יותר.

טפסו חזק, ותהנו מזה.

 

אז על מה דיברנו

נכתב על ידי איילה כרם

היי! אני איילה, כרגע, ספורטאית, מאמנת וחיילת (בסדר הזה🙃) אני מטפסת מאז שאני בת 5.

מתאהבת בספורט הזה כל פעם מחדש, באתגרים שהוא מעמיד מולי, בשיעורים שהוא מלמד אותי.

בשנים האחרונות הספורט הפך להיות המקצוע שלי, אני משקיעה בו את כול כולי, כל שעה וכל בחירה.

אני רוצה להמשיך להתחרות בכל העולם, בתקווה להגיע יום אחד להתחרות גם באולימפיאדה!

אהבתם? נשמח אם תשתפו.
אתר קליימברס הוקם ומתופעל ע"י חברים בקהילת הטיפוס בשביל להחזיר לקהילה!

שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter

זה לא קורה הרבה, אבל מידי פעם גם אנחנו יורדים מהקיר.

וכשזה קורה, אנחנו מעדכנים את האתר בדברים סופר מעניינים ששווה לקרוא. רוצה לדעת כשזה קורה? אז עכשיו גם לנו יש ניוזלטר.. וכאן אפשר להרשם אליו.

רוצה לקבל עדכונים?

מבטיחים לא להגזים ותמיד לתת אפשרות להפסיק לקבל את העדכונים