מטפס רנדומלי יקר,
אני לא יודע איך נכנסתם לתחום, אני הגעתי לטיפוס ממקום של מרדף אחרי הריגוש והאקסטרים.
הטיפוס כלל לא היה "ספורט" בהגדרה הקלאסית שלו, אף אחד לא חלם להגיע איתו לאולימפיאדה. הוא היה יותר בגדר של ה"אקסטרים", לפחות למי שנמצא ומתבונן מהצד.
אך הטיפוס הרבה יותר עמוק ממה שהוא נראה מהצד, מעין מסע שכל מטפס עובר בשלבים.
השלב הראשון – התמסרות
כשמתחילים לטפס, מהניסיון שלי, נשאבים לתוך עולם הטיפוס, החוויות והאתגר שהעולם הזה מביא איתו.
מהר מאוד תמצאו את עצמכם מטפסים בכל דקה פנוייה שיש לכם. וכשאתם לא מטפסים אתם חושבים על המסלולים – "איך לא הצלחתי את הצעד הזה!", מדמיינים את עצמכם בפעם הבאה מטפסים.
בקיצור "התמכרות בריאה" אם תרצו לקרוא לזה כך =)
השלב השני – קושי
אחרי פרק זמן מסויים כל המטפסים נתקלים במחסום הפיזי. כאן מתחיל ה"כיף".
כשקל, ממצים דברים מהר מאוד, אנחנו פוגשים את האופי האמיתי שלנו דווקא במקומות שקשה לנו, הטיפוס מביא אותנו למקומות האלה.
בהתחלה יש קושי פיזי, אתם פיזית לא יכולים להחזיק \ להדוף \ לאחוז \ למשוך את עצמכם במעלה הקיר. הקושי הזה מפעיל מנגנון קדום שמכריח אותנו להיות שם באותו הרגע, אנחנו, הקיר או המצוק והאחיזות – אין שום דבר אחר ברקע.
קצת קשה לי לתאר את ההרגשה, אבל כל מטפס מכיר אותה: אין הסחות דעת.
אתם נמצאים בסוג של זן, 100% ריכוז בתנועה ובגוף, אין מחשבות מיותרות, זה רק אתם והגוף. ואתם מתחילים להרגיש את השרירים באופן אחר, זה לא כאב של שריר תפוס או שריר תחת מאמץ פיזי קשה, זה מעין חיבור של המחשבה לשרירים, מה שהיה פעם בלתי רצוני, עכשיו וברגע זה בלבד הופך להיות תחת השליטה שלכם – וההרגשה מדהימה!
זה בטח נשמע לכם קצת רוּחְנִי, אבל זו הדרך הכי טובה שלי לתאר את ההרגשה של החיבור הזה לגוף (ויש שיעזו להגיד גם לנפש). כמו מדיטציה אם תרצו לקרוא לזה כך.
השלב השלישי – פחד
וכן, מצאתי את החיבור ל"תת-מודע" שלי בעוד מקומות: קרבות מגע מלא (עשיתי לא מעט בעברי הלא רחוק), צלילה חופשית בים ועוד…
אבל בניגוד לפחד הזה מלקבל אגרוף לפנים או שהאוויר ייגמר לי לפני שאספיק לעלות חזרה לפני הים, אני חייב לציין שבטיפוס, הניתוק מהבעיות והחיבור לאותו הרגע הם הכי עוצמתיים שחוויתי עד כה מכל הדברים שניסיתי, והם לא תמיד נובעים מפחד.
אבל לא אשלה אף אחד, הפחד קיים, חי ובועט, זה חלק מאיתנו ולעולם לא נוכל להפריד את הפחד מהחוויה (וטוב שכך), הטיפוס גורם לנו לראות שזה בסדר לפחד מהנפילה, מהגובה ואפילו מהחסרונות הפיזיים שלנו אל מול אנשים אחרים או אל מול עצמנו.
קצת מעבר לטיפוס
אני חושב שבזכות הטיפוס הצלחתי להגיע למקומות אישיים עמוקים ומשמעותיים בחיים שלי ומהר מאוד המרדף אחרי הריגוש (שקיים גם הוא לאורך כל הדרך) הפך להיות יותר מסע אישי בתוך התת-מודע שלי.
והכיף שהוזכר קודם, והפעם לא במרכעות, לא נפסק, תמיד יהיה עוד אתגר, תמיד יהיו עוד מסלולים לטפס, לחקור וללמוד. על הגוף ועל עצמנו – בקיצור, נתראה בקיר או במצוק, מה שאתם מעדיפים.
זהו, סיימתי, מקווה שאהבתם =)
אשמח לשמוע מכם, האם למישהו יש דעה בנושא? חושבים אחרת? זרקו לי שורה בתגובות, אפשר גם יותר מאחת.
