לעודד או לגונן?
אתחיל מסיפור אישי קטן שלא קשור במישרין לטיפוס ואפילו לא ל'ספורט'.
בישוב שאנו גרים בו, נהוג את חג השבועות לחגוג יחד בהתכנסות ואת אזור האירוע הקהילתי מקשטים ב'באלות' קש ענקיות שמביאים מהרפת. הילדים מאוד נהנים לטפס ולקפוץ בינהן. בשנה אחת, העמידו באלות עם מרווח בינהן וחלק מהילדים הגדולים קפצו מאחת לשנייה. שי (בני), שהיה אז קטן עלה על הבאלות והתלבט רבות האם לקפוץ או לא. מצד אחד הוא מאוד רצה ומצד שני פחד. יחסית למימדי גופו המרווח בין הבאלות היה גדול והגובה שלהן רב.
זכורה לי ההתלבטות שלי, האם אני כהורה צריך להזהיר אותו פן ינסה לקפוץ ולא יצליח, ייפול ואף ייפצע או האם אני צריך לעודד אותו להעז? המרחק, כידוע, בין אומץ לטפשות איננו גדול.
ההתלבטות הזו היא למעשה הבחירה בין הגישה ה'אמהית' – תיזהר, אל תיפול, אולי עדיף שלא תשתתף כדי שלא תחווה כישלון, לבין הגישה ה'אבהית' – אתה יכול יותר, אל תפחד, אל תוותר. לא מדובר בגישה נכונה ולא נכונה וגם ברור שלכל הורה (אבא או אמא) רצוי שיהיה שילוב כלשהו בין שתי הגישות (או שלפחות לכל ילד יהיה שילוב הורים שייתנו לו את שתי הגישות).
במאמר מוסגר
בקיר הטיפוס הביתי שלנו, נתקלתי לא מעט (בעיקר באבות) שדוחפים את הילד שלהם בקריאות: "אל תפחד!", "תרים את היד… אתה יכול!!", ועוד.
במבט אחד על ההורה אני מבין שההורה אף פעם לא ניסה לטפס מסלול וכנראה לא חווה (או לא זוכר) מהו הפחד שמקשה על עזיבת אחיזה בניסיון להגיע לאחת אחרת הגבוהה ממנה. ועל כך בהמשך הכתבה…
בחזרה לסיפור שלנו
למרות שהיה רק כבן 8 (השערה), החלטתי להשאיר בידיו לחלוטין את הבחירה. אחרי התלבטות ארוכה, הוא קפץ והצליח. כמה דקות אחריו, גם אחותו הגדולה, איילה קפצה והצליחה אף היא!
אז הפנמתי שאת הבחירות הללו, היומיומיות, במיוחד למי שספורטאי, האם להעז או לוותר, להגביר או לנוח, להתמודד עם הפחד או להקשיב לו – אלו בחירות שאני משאיר להם להתמודד איתן. ולא רק איתן, אלה גם עם ההשלכות של בחירה 'לא נכונה' נפילה או חוסר מימוש.
כמובן שהדבר מותנה גיל והקשר. לא הייתי נותן לילד קטן להסתכן בצורה לא אחראית, אבל כבר מגיל יחסית צעיר, הילד עצמו מודע יותר ממני ליכולותיו ולמגבלותיו. חשוב שילמדו להיות עצמאיים ביכולת להחליט מתי לאתגר ומתי לוותר – יכולת זו, יותר חשובה מהמיומנות עצמה.
שוב אציין שאין פה נכון ולא נכון. כשמדובר באתגרים גופניים, התשובה תלוייה מאוד ביכולותינו, ואלו משתנות כל הזמן! במיוחד כשאנו גדלים ומתאמנים (או מזדקנים 🙁).
סיכום ביניים
כהורים לספורטאים אנו ניצבים פעמים רבות בהתלבטות בין לעודד ולדחוף לעוד (עוד ניסיון על מסלול, עוד אימונים, עוד תחרויות, הגברת הרמה,…) לבין לאפשר הקלה או הפוגה (להמליץ על מנוחה, הפסקה, סיום אימון, וויתור על מסלול…).
התשובה היא לא זה ולא זה. הפתרון הכי טוב שאני מצאתי, זה להשאיר את השאלה הזו לילד. הוא היחיד שיכול באמת לדעת מה נכון לו כרגע.
אז מה כן תפקידנו כהורים?
תפקידנו כהורים.. בעיקר לשחרר.
לאפשר, לתמוך ולהקשיב במקומות שהם צריכים. לא לתת פתרונות.
-
לאפשר זה לרשום לחוג, להסיע, כמובן לממן (😊) ועוד.
זה גם לאפשר כל בחירה שהיא - בין אם זה לוותר עכשיו על מסלול ספציפי או להמשיך ולהתעקש עליו הרבה מעבר למה שאתם הייתם חושבים לנכון.
- לתמוך זה להכיר את הילד שלכם ולדעת מה יעזור לו עכשיו (לא מבחינה מקצועית - הם כבר מבינים הרבה יותר מכם בטיפוס), אלא... חיבוק, מילת עידוד, הקשבה.
- להקשיב זה להקשיב!
אומנם הילדים שלי הם בספורט הטיפוס אך הדברים הללו נכונים לכל ספורט ואף בהיקף רחב יותר, בהורות בכלל. לא מזמן, יצא לי לכתוב את המשפט הבא:
באחריותנו ובתפקידנו (כהורים) לעזור להם לגדול במקומות ובדברים שהם זקוקים להם. תפקידנו העיקרי הוא לדאוג לכך שיוכלו להסתדר גם בלעדינו – לתת להם עצמאות – פיזית, כלכלית ובעיקר ריגשית. או באופן רחב אף יותר, כמו שניל דונאלד כתב בספרו "שיחות עם אלוהים" (מומלץ) - "אתה תבין, שאינך אחראי לשום נפש אנושית אחרת. ואף שמומלץ לאחל לכל נפש לחיות בנוחות, הרי כל נפש צריכה לבחור – בוחרת – את ייעודה ברגע זה ממש". ... "תפקידך לאפשר להם להיות בלתי תלויים. ללמד אותם מהר ובאופן מלא ככל האפשר איך להסתדר בלעדיך. היות שכל עוד הם זקוקים לך כדי לשרוד – אינך ברכה בעבורם".
לדעתי, זה פירוש המושג 'לשחרר' ולעיתים זה קשה יותר מלהעיר, לגונן, לעודד או ליעץ.
דוגמא אישית
פה קבור הכלב!
הילדים שלי ראו אותי בוחר לעצמי יעדים, מתאמן ומתאמץ. הם ראו ורואים אותי ביום יום ברגעי הצלחה וסיפוק וגם ברגעי כישלון ותיסכול והם רואים איך אני מתמודד עם שניהם.
אל תסתירו ואל תתביישו להראות להם איך אתם מתמודדים.
ממליץ, על עיסוק והתמודדות בפעילות גופנית. מבחינתי, זהו מגרש המשחקים האולטימטיבי לבחירת אתגרים כיפיים ומעניינים. כמובן ממליץ על טיפוס!! מתאים לכולם. אבל אם אתם ממש לא בעניין של פעילות גופנית, אז תשתפו ותראו לילדים שלכם איך ואיפה אתם מתמודדים עם האתגרים החשובים לכם.
הצבת מטרות
אחד הדברים הכי משמעותיים בתחום הספורט התחרותי זו קביעת מטרות. בין אם במודע ובין אם לא, ספורטאי מציב לעצמו מטרות, יעדים, רצונות, שאיפות.
מטרות הן משהו מאוד אישי.
תארו לעצמכם שהבן שלכם לפני תחרות והמטרה שלו זה להגיע לגמר (עשרה ראשונים). ואולי אתם חושבים שזו מטרה קצת יומרנית וחוששים שהוא לא יצליח ויתאכזב. או להיפך, אולי אתם חושבים שהוא יכול להגיע לפודיום (שלושה ראשונים) וחוששים שהוא לא מציב לעצמו רף מספיק גבוה ולכן גם לא יממש את יכולותיו במלואן.
אז המלצתי היא להשאיר גם את הבחירה הזו לילד ולכבד אותה.
לקבל שסביר שהוא יודע יותר טוב מכם להתאים לעצמו את מטרותיו. ושוב… הדבר הכי יעיל (וכנראה היחיד היעיל) שאתם יכולים זה לתת לו דוגמה איך אתם בוחרים את מטרותיכם שלכם (בספורט או מחוץ לו).
